וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה

 וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות לב, ד )

 

 

"אֵלֶה"

ויש לתרץ על פי מדרשם ז"ל על הפסוק (קהלת ז. כח) 'אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי', אדם אחד מאלף זה מעשה העגל שאחד מאלף חטא, ואשה בכל אלה לא מצאתי. דאשה ב'אלה' היינו ב'אלה אלהיך ישראל' לא מצאתי, כמבואר (במ"ר כא. י, שהש"ר ד. ט, פרדר"א פמ"ה) דנשים כשרות היו ולא חטאו.

(קול אליהו שמות לב, כח)

 

וירא אלהים את בני ישראל ויֵדע אלהים - ידע הקב"ה שעליו לגאלם למען שמו בעבור הברית שכרת עם האבות, וכן הוא אומר ויזכור אלהים את בריתו, וכך הוא אומר על ידי יחזקאל (יחזקאל כ) ואעש למען שמי, ד"א וירא אלהים, אמר ר"ל שראה שהן עתידין להמרות על ים סוף דכתיב (תהלים קו) וימרו על ים בים סוף, וידע אלהים, ידע שהן עתידין לומר זה אלי, ריב"ל אמר ראה שעתידין לומר (שמות לב) אלה אלהיך ישראל, וידע אלהים, שעתידים להקדים נעשה לנשמע, ורבנן אמרי וירא אלהים שעשו תשובה הבינונים וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה דכתיב (שיר השירים, ב) התאנה חנטה פגיה, וידע אלהים, שאפילו אחד בחבירו לא היה יודע אלא הקב"ה לבדו, וזה מכוון את לבו וזה מכוון לבו ועושין תשובה, ואע"פ שעשו תשובה לא יצאו משם אלמלא זכות האבות, מפני שמדת הדין מקטרגת עליהן על העגל שהיו עתידין לעשות.

(שמות רבה א לו)

 

 

פרה אדומה תמימה

פנחס לייזר

רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַקְדִּימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר. בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אֲדֻמָּה. בָּרְבִיעִית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. בַּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן. לַכֹּל מַפְסִיקִין, בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבַפוּרִים, בַּתַעֲנִיּוֹת וּבַמַעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. (משנה מגילה ג, ד)

בימינו, אנו מסיימים את קריאת התורה כולה בכל שנה, ולכן משנה זו מתפרשת לגבי ה"מפטיר" וה"הפטרה" בלבד, אך יתכן שבתקופת המשנה, בה נהגו בארץ ישראל לסיים את קריאת התורה אחת לשלוש שנים בערך, יש להבין שקריאת "ארבע הפרשות" וביניהן פרשת "פרה" היתה הקריאה היחידה באותה שבת ואם כך יש להבין את המילים 'חוזרין לכסדרן' במשמעות הבאה: אחרי הפסקה ברצף הפרשות, חוזרים לקרוא ב"פרשת השבוע" הרגילה.

הגמרא (בבלי קידושין לא, ע"א) מספרת סיפור מעניין על עובד כוכבים שהידר במצוות כיבוד אב, וזו לשונה:

אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו את ר' אליעזר - עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו? בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר - ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא - והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו.

לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו - אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם, אתם נותנין לי אלא, אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. ואמר רבי חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה?! דאמר רבי חנינא: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

הפרה האדומה נולדה בעדרו של עובד הכוכבים שהיה מוכן להפסיד ממון רב כדי לא להעיר את אביו ומסירותו למצוות כיבוד אב ואם הפכה להיות האידיאל לקיום מצווה זו על-ידינו.

חז"ל מתייחסים לאפוד, לחושן וגם לפרה האדומה כסמלים של כפרה; האפוד מכפר על עבודה זרה, החושן (שעבורו כנראה ביקשו חכמים את האבנים) מכפר על הדינים, ופרה האדומה נועדה על פי המסורת לכפר על חטא העגל ("תבוא האם ותקנח צואת בנה"). המסורת המדרשית רואה קשר בין העגל לבין הפרה שבאה לכפר עליו. הרבה ניתן לכתוב על סיפור עשיר זה, אך ייתכן שהסיפור המוזכר בסוגיה זו מצביע, בין היתר, על קשר בין יכולתם של הורים (או מנהיגים בוגרים) לקבל על עצמם אחריות למעשי ילדיהם לבין נכונותם של ילדים לכבד את הוריהם, בדומה לרוח הסוגיה כולה העוסקת ב"מצוות האב על הבן ובמצוות הבן על האב".

ייתכן, אבל, שניתן לראות רמז נוסף למושג האחריות העקיפה בקשר לשוני הקיים בין "הפרה האדומה התמימה... אשר לא עלה עליה עול" לבין "העגלה הערופה בנחל... אשר לא משכה בעול"

גם הפרה (האם) וגם העגלה הערופה מהווים מעשה של כפרה ומייצגים קבלת אחריות על מעשים שמנהיגות בוגרת וראויה לוקחת על התנהגותו של ציבור.

בנוסף לכך, כידוע, מטהרת הפרה האדומה מטומאת מת. טומאת המת מונעת מאתנו גישה להר הבית מבחינה הלכתית (ידועה המחלוקת בין פוסקי דורנו בסוגיה זו לגבי גבולות האיסור, שאיננה נקיה מהשקפת עולמם של פוסקים אלו בשאלות של תורה, מדינה ותהליכי גאולה).

הזיקה להר הבית עלתה לדיון ציבורי רחב בעקבות התהליכים המדיניים. חלק מרבני הציונות הדתית הרגישו צורך לחדש פסק הלכה בעניין החובה לעלות על חלקים מהר הבית כדי לבטא את זיקתינו למקום המקדש. מעל דפי הגיליון האחרון של "חודש בחידושו" (פרסום חודשי בעריכת חלק מרבני מימד), התקיים דיון מאלף לגבי הזיקה בין ריבונות לקדושה. לפני כמה שנים יצא לאור ספר בשפה האנגלית, פרי עטו של גרשום גורנברג, עתונאי ירושלמי, העוסק במשמעות האפוקליפטית הטעונה המלווה את הר הבית עבור נוצרים, מוסלמים ויהודים The End of Days), בהוצאת The Free Press). אין ספק שדיון זה, על כל היבטיו הוא חשוב.

יחד עם זאת, אולי היעדרה של פרה אדומה מוחשית והפיכת מצווה זו בימינו למצווה שאנו מקיימים על ידי קריאת "פרשת פרה", בבחינת "דרוש וקבל שכר", צריכה ללמדנו שגם טומאת המת המונעת מאתנו עלייה למקום המקדש, איננה מניעה הלכתית טכנית גרידא, אלא התפתחות מהותית בעבודת ה'.

אחרי חורבן הבית עברה היהדות מהפכה ובית המדרש ובית הכנסת החליפו את בית המקדש, והעבודה שבלב החליפה את עבודת ה' ע"י הקרבנות.

הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לב וג, מו) רואה בכך התפתחות חיובית ובקשר למה שיקרה בימות המשיח הוא כותב ( הלכות מלכים פרק יב הלכה ב): "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". כלומר: הרמב"ם רואה בעבודת ה' דבר קבוע, אך הדרכים משתנות ומתפתחות במהלך הדורות.

הרב קוק ('עולת ראי"ה' על "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים) מניח שלעתיד לבוא יקריבו קרבנות מן הצומח בלבד.

ייתכן שעל המנהיגות הדתית והרוחנית לגלות אחריות ובגרות ולחנך את הציבור לעמדה הרואה במקדש ובהר הבית הזדמנות אמיתית של התבוננות ולימוד בנושאים של קדושה בתוך החיים - ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם - בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, ולא להיגרר למעשים חפוזים ונמהרים העלולים לסכן אותנו, מכיוון שהם בבחינת דחיקת הקץ . קדושה כרוכה באיפוק וריסון - גם במעמד הר סיני נאמר: "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו", כל הנוגע בהר מות יומת.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

אלה אלהיך ישראל אשר העלוך - וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנוצר היום לא העלם ממצרים? אלא כל עובדי עבודה זרה יודעים שאלהינו שבשמים ברא את העולם, אך בזה היו טועים, שהתרפים יש בהם רוח טומאה, כמו הנביאים שיש בהם רוח הקודש, וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה, ולכך אומרים 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך', כלומר רוח הקודש יש בו וכאילו רוח הקודש הולך לפנינו... ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה של מיני מכשפות. ואוב וידעוני נתן כוח בו להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות, לדעת אם יהיו תמים לה' אלוהיהם ולא יהיה בהם מעונן ומנחש ומכשף ולא מאמין לאות ומופת של נביאי רוח הטומאה, כדכתיב 'כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת אם ישכם אוהבים את ה' אלהיכם...'

(רשב"ם שמות לב, ד)

 

אלה אלהיך ישראל - אין טיפש בעולם שיחשוב, כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם עד היום ונעשה עגל מסכה, הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כוח הצורה הזאת והרוח שיש בו העֶלום משם.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

 

'ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת': ר' חלקיה בשם ר' אחא: מיכ(א)ן שלא יהא אדם דן אומדות (על-סמך השערה).

(ירושלמי תענית ד , ה)

 

"וירא את העגל ומחלת": סביבו. ויש אומר, כי נסתלק המכתב מהלוחות על כן שברם. ויש אומרים שה' ציוה לשברם. והקרוב אלי מה שהוא כתוב, כי קנא לה' ובחרון אפו שברם. וכבר אמרתי לך בתחילת הפרשה משל בעל נעורים, ולוחות הברית הם השטר, וקרע שטר העדות.

(מתוך הפירוש הקצר לרבי אברהם אבן עזרא על שמות לב, יט)

 

ואיש לא יעלה עמך: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה - אין לך יפה מן הצניעות.

(רש"י שמות לד, ג)

 

רבי מאיר אומר: לא שבר משה את הלוחות, אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר "אשר שברת": יישר כחך ששברת.

(אבות דרבי נתן פרק שני משנה ג)

 

כיון שראה (משה) אותו סרחון שסרחו במעשה העגל, אמר: היאך אני נותן להם את הלוחות? מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה לשמים, שכן כתוב בהן "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". חזר לאחוריו וראו אותו שבעים זקנים ורצו אחריו; הוא אחז בראש הלוח והן אחזו בראש הלוח,חזק כחו של משה מכולן שנאמר: (דברים לד) "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

(אבות דרבי נתן פרק שני, משנה ג)

 

וישלך מידיו את הלוחות וישבר... - לא מתמהון לבב; ונראה שעשה כן להפחיד העם ולהראות להם כי נשברה הברית אשר בינם ובין ה'.

(שד"ל לב, יט)

 

רבדים סמויים בשיחה בין משה לקב"ה

'ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול...' אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו: מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם.

(תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף לב, ע"א)

 

'ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם': וכי משה היה תופש בהקב"ה שהוא אומר 'הניחה לי'? אלא למה הדבר דומה? למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון (חדר קטן) ומתחיל לבקש להכותו והיה המלך מצעק מן הקיטון 'הניחה לי שאכנו' והיה פדגוג עומד בחוץ. אמר הפדגוג: המלך ובנו לפנים בקיטון, למה הוא אומר 'הניחה לי'? אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו, לכך הוא מצעק 'הניחה לי'. כך אמר הקב"ה למשה 'ועתה הניחה לי' אמר משה: מפני שהקב"ה רוצה שאפייס על ישראל, לפיכך הוא אומר 'ועתה הניחה לי' מיד התחיל לבקש עליהם רחמים הוי 'ויחל משה את פני ה' אלהיו'.

(שמות רבה פרשה מב)

 

וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ... אין זה סותר למה שהוא אומר להלן 'ופני לא יראו', כי הכוונה פה שבא אליו הדיבור בהקיץ ובמראה צח, לא בחלום חזיון לילה, לא במשל ולא בחידות, כי אם כאשר ידבר איש אל רעהו, ומליצת 'פנים אל פנים', היא כמו שנאמר על משה 'אשר ידעו ה' פנים אל פנים' (דברים לד, י), שהוא על שפע אור החכמה מן המשפיע למושפע בלי אמצעי, ועל זה נאמר 'פה אל פה אדבר בו', וזהו ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים.

(רבי יצחק שמואל רג'יו לג, יא)

 

וַיֹּאמֶר: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי - כי ראיית הפנים ששאלת במראה האש ממש לא תוכל לראותם, בעודך חי, לפי שהאדם מחובר מגוף ומנפש, והגוף העכור מעכבו מראות באור החיים הנצחיים, אבל כשיפרד ממנו הגוף, תוכל הנשמה להשיג יותר בדברים האלהיים, וזה אחד מן הרמזים שיש בתורה על עולם הבא.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו שם, כ)